קיטור

קִיטוֹר

לשון המקרא מים במצב צבירה גזי; האדים העולים מן המים כאשר הם רותחים.
- ”וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן.“ (בראשית יט, פסוק כח)
- ”אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ.“ (תהלים קמח, פסוק ח)
- "[...] והשלישי, הוא החכם הנודע וואאט הענגלי, הממציא הראשון את כלי הקיטור (דאמפף מאשינע) בשנת 1775 בארץ ענגלאנד [...]." ("המליץ", 20 ביוני 1861, באתר עיתונות יהודית היסטורית)

במקרא 'עשן שרפה', מן קטר. מקביל לארמית עטר.^[1] (גם קטר ^[2]). אכדית: qutru 'עשן', אוגריתית qṭr 'עשן'.^[3]

շոգի‏‏‏‏ (תעתיק: šogi)

वाष्प‏‏‏‏ (תעתיק: vāṣp)

وشم‎‏‏‏‏ (תעתיק: וַשְׁם)

ערך בוויקיפדיה: קיטור

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קיטור

↑ CAL
↑ CAL. אבל בתרגום אונקלוס ופשיטתא של קיטור: תַּנְנָא –תעננא, מן ענן.
↑ A Gregorio del Olmo Lete, Joaquín Sanmartín, Wilfred G. E. Watson, Dictionary of the Ugaritic Language, p. 709